חיפוש
  • Admin

טיולים, טבע וקאנטרי-קלאב

עודכן ב: 20 אפר 2019


אני ילד עירוני בן 36, נצר למשפחה לא-מטיילת. בבית הספר היסודי שלי, בימי ראשון היה מן נוהג כזה שהמחנכת ביקשה מכל תלמיד

שיספר איפה המשפחה טיילה בשבת. אחד היה בחמת גדר. אחר היה בשדה בוקר. אנחנו היינו בקאנטרי. תמיד בקאנטרי. הבריכה המקורה של הקאנטרי-קלאב בחולון היתה הדבר הכי קרוב לנחל שנתקלתי בו. הדשא של מגרש הכדורגל היה בשבילי חורשה. פעם נסענו לבקר חברים של ההורים בנתניה. מכרו לי את זה בתור נסיעה לצפון.

כתוצאה מהמדיניות הזאת הקשר שלי לטבע הוא כזה שעד גיל 25 חשבתי שירקות ופירות הם מוצרים של תלמה.

בתוכי פנימה אני דווקא מתפעם מיופיו של הטבע, אבל בדרך כלל אני עוסק בזמן ההתפעמות במלחמה בזבובים, יתושים ובנסיונות התחמקות מדבורים וצרעות שלחלקן יש נטיה להפיק סאונד של מסוק כשהן חולפות לך

ליד האוזן..

לכן כשחברי דותן הציע לי טיול אובר-נייט לפני כמה חודשים לאצבע הגליל נתקפתי פאניקה מתונה. הבאתי כגיבוי ל-24 השעות ההן ארבעה ספרים,שלושה אייפדים, שני לוחות הברית ואחד ווקמן שדווקא עבד מעולה בטיול הקודם שעשיתי בסוף שנות ה-80׳.

דותן הוא מדריך בחסד! הוא לקח אותי לבניאס,שעד אותו רגע חשבתי שזו פירמה של כפכפים מברזיל ולחרמון,שזה ההחלקרח הכי גדול שהייתי בו והאנשים שם הולכים עם סקטים מאוד מוזרים.

האמת, היה אדיר! ופתח לי את צ׳אקרת הטיולים.

עד כדי כך שאחרי כמה שבועות נסעתי לבד לצפון והחלטתי לעשות את הקטע הראשון של שביל ישראל.

חמוש בארבעה אייפדים, שלושה ספרים, שני לוחות הברית ואחד דיסקמן שעבד מעולה בסוף שנות ה-90׳

(את הווקמן זנחתי), יצאתי לדרך.

התחלתי בנקודה הכי צפונית בקיבוץ דן. הייתי כל כך נרגש, שצילמתי את עצמי נואם למצלמה על תחילת הפרוייקט שלא ידעתי שאני מתכנן, הליכה של כל שביל ישראל.

תוך כדי שניהלתי משא ומתן מתקדם בתוך ראשי לגבי הסכום באמצעותו ״מחוברים״ ירכשו ממני את החומר הלוהט הזה,הסתבר לי שאני מקיף במעגלים את המטעים של הקיבוץ. אין לי מושג איך עשיתי את זה אבל עפתי מהשביל עוד לפני שהתחלתי אותו!!!

זה הלך והדרדר.

פגשתי איש עם שמלה וזקן לבן ארוך מטקסס, שניסה לשדל אותי להתעמק ב׳ברית החדשה׳.

אמרתי לו: ״יש לי תורה אחת ואישה אחת וזה מספיק לי בהחלט״. אני יכול להישבע שזה היה ישו.

הייתי ערוך מבחינת לבוש כמו שארכיבישוף ערוך למשחק הוקי קרח, מה שהפך בעייתי כשגשם התחיל

לרדת ונקלעתי לבוץ טובעני.

בכל זאת הגעתי למרות הכול לשמורת הטבע בנחל חצבאני,שעד אותו רגע חשבתי שזה סוג של ארנב

מסרט מצויר. נזכרתי איך בטיול שנתי לנחל עמוד כשלא ראינו מים חברי הטוב יובל אמר את המשפט האלמותי:״המורה, מרוב עמודים לא רואים ת׳נחל״… בכל מקרה, בברושור לא היה כתוב שהשביל עובר בתוך מסלול מים. יש לנעליים נטיה להירטב מדברים כאלה. ולרגליים יש נטיה להתגרד מזה. גם לא ידעתי שעצים יכולים לתקוף אותך. הם מפזרים מן אבקנים כאלה שמטרתם לגרום לך להתקף אלרגיה.

זה הלך והדרדר.

עברתי את פרעה ועברתי גם את זה והתחלתי להרגיש איך ש״דרך עוד צופה אל הלך״ כמו שכתב אלתרמן עד שנתקלתי בכלב רובץ וסוס מקפץ. הסוס היה עליז במיוחד, חשבתי שזה בגלל הכלב אבל כשהוא המשיך ללוות אותי שמתי לב שיש לו חמש רגליים. במבט מעמיק הבנתי שזה לא רגל, אלא שהוא סתם שמח במיוחד לראות אותי.

זה הלך והדרדר.

יש קטעים שהשביל הלא סלול מתפצל ואין את שלושת הפסים שאמורים להגיד לך איפה הפאקינג שביל!!! אז הימרתי. כשנתקלתי בשלב מסוים בגדר וחמישה רעולי פנים צעקו בערבית והחלו לירות לעברי, הבנתי שאני כנראה לא בכיוון. חמקתי בין הנותבים והמשכתי בדרכי.

חזרתי הביתה עייף אך לא-מרוצה, סיפרתי כמה היה נפלא ואיך התפעמתי מיופיו של הטבע והחלטתי להשהות בשלב זה את פרוייקט שביל ישראל.

ואת כל זה אני כותב בכרתים, בטיול ראשון אי פעם עם כל השבט. ההורים, האחים, הגיסים והזאטוטים שהצטרפו. זה הכי רחוק שהגענו מעבר לנתניה. הכי מערבית שהרחקנו מעבר לבת ים, אבל בתכלס, עם הבריכה והכול, זה סוג של חופשה בקאנטרי.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול