ג'וקים

היחסים של עם ג׳וקים הם כאלה שכהייתי רווק, אם הייתי פוגש באחד מהם, באופן כללי, עוד באותו הערב הייתי חוזר לגור אצל ההורים ושוכר דירה אחרת.

תמיד התקנאתי בגברים האלה (לא פגשתי נשים כאלה) שמסוגלים לפנות את הגוויה ביד חשופה ובזרוע נטויה תוך כדי נפנוף עולץ ברגלו של הדבר המת הזה.

כשהתחתנתי, הערמתי על אשתי כדי שלא תחשוב שהיא נפלה על רכיכה ככה שאם היינו נתקלים ביצור הקסום, הייתי מרמז במן מחווה ג׳נטלמנית ש״זה בסדר מצדי, לא אכפת לי שאת תהרגי אותו״.

לא הייתי מסוגל לעשות את זה בעצמי. מפחד. לא מטעמי מוסר. נראה לי שמילא להתמודד איתם על הקרקע, עם זה הייתי מסתדר.אבל הקטע הזה שחלקם פתאום עפים…

מה אתם, ציפור? דג? נמלה? מאוד קריפי!

על כל פנים, לפני כמה שבועות התחיל איזה שינוי. אני רואה את הקטנטונת שלי, על הבוקר, צועדת את צעדיה המתוקים, משועשעת ומסוקרנת מהעולם ואחריה משתרך בעצלתיים ג׳וק בגודל של כף הרגל שלה, מבסוט כאילו שהוא דמות ב״ניר וגלי״. לפני שהספקתי לעפעף את העפעוף הבא כבר זינקתי עליו חמוש בכפכף וחיסלתי אותו על המקום, מרגיש כמו ז׳אן קלוד ואן-דאם של השבר הסורי-אפריקאי.

הרגשתי כאילו שקיבלתי חגורת דאן-5. או ואן-דאם 5.

בכל מקרה, היום בבוקר בזמן שאני מפנטז לנצל את זה שהבית עוד לא התעורר, לטובת עוד קצת שינה, לפתע אני מבחין בג׳וק מטפס על השמיכה. במעלה אשתי.

באינסטינקט רציתי לזנק עליו אבל למעשה זה היה כרוך ב״לתקוף״ אותה כשהיא ישנה.

עכשיו, להעיר את אשתך במכות זו תמיד אופציה, אבל זה פחות אני…:)

היא פקחה עיניים ואני במן אסרטיביות חשודה ונינוחות מוגזמת ולא אמינה בעליל הצעתי לה לקום. ומהר.

היא הבינה מה קורה, כיתתה את רגליה לפריפריה, כלומר לסלון. אני הלכתי להתחמש בכפכף הקרוקס שהתכוונתי אמנם להיפטר ממנו, אבל עכשיו הבנתי שהוא פריט הלבוש הכי אפקטיבי שלי.

ואז הכול קרה נורא מהר. ראיתי אותו יורד במורד אשתי. הפעם בלי שמיכה. היתה צעקה. היה זינוק. הוא היה מהמעופפים. הייתי ממוקד. הייתי גיבור. ביצעתי סיכול ממוקד. ניקיתי את איזור הקרבות. השמדתי ראיות.

שמרתי על פאסון של מישהו שנמצא כבר לגמרי בעניין אחר והעלמתי את עצמי בחדר הסמוך, בלי אויר וגוף.

הזמנתי הדברה!